נער האופניים, אלי עמיר, 623 עמודים.

אני רוצה להגיד לאלי עמיר, תודה!

תודה על שהוא פייס אותי עם המדינה שלי. שהוא הראה לי דברים שידעתי רק ברמת הידע ולא ברמת הרגש והחוויה. בזכותו אני מרגישה יותר ישראלית.

אני ילידת הארץ (72), בת להורים ילידי הארץ, ומעולם לא נתתי את הדעת לכך שנולדתי וגדלתי למדינה בת 24 שנים בלבד, צעירה כל כך, ועם זאת, חזקה ובעלת אופי מובהק.

כל כך הרבה דברים לקחתי כמובן מאליו, וזאת גם הודות למקום בו גדלתי, שכונת בורוכוב בגבעתיים, שאפשר לי להיות בסוג של בועה (חיובית). ופתאום, חודש לפני שאני חוגגת 47, מגיע (בסך הכל) ספר ומעז מצד אחד לערער אצלי כל כך הרבה דברים, ומנגד לטעת בי אמונה ותקוה שקצת אבדה לי בשנים האחרונות פה.

הספר נער האופניים של אלי עמיר מספר בצורה מושלמת את החוויה של נורי פואד חלאסצ'י, נער עולה חדש מעירק, בתהליכי הקליטה שלו בארץ ישראל של שנות החמישים.

העלילה, ההיסטוריה השזורה, האוטוביגרפיה של אלי עמיר, התיאורים היפים של ישראל של פעם, של ירושלים, של דור שכל כך חסר היום, כל אלו הופכים את הספר לאחת היצירות היפות והחשובות ביותר שקראתי ולספר חובה לכולם! לצברים, לעולים, לאשכנזים, למזרחים… פשוט לכולם!

אני מקנאה במי שעדיין לא קרא את הספר.