אני רוצה להגיד לאלי עמיר, תודה!

תודה על שהוא פייס אותי עם המדינה שלי. שהוא הראה לי דברים שידעתי רק ברמת הידע ולא ברמת הרגש והחוויה. בזכותו אני מרגישה יותר ישראלית.

אני ילידת הארץ (72), בת להורים ילידי הארץ, ומעולם לא נתתי את הדעת לכך שנולדתי וגדלתי למדינה בת 24 שנים בלבד, צעירה כל כך, ועם זאת, חזקה ובעלת אופי מובהק.

כל כך הרבה דברים לקחתי כמובן מאליו, וזאת גם הודות למקום בו גדלתי, שכונת בורוכוב בגבעתיים, שאפשר לי להיות בסוג של בועה (חיובית). ופתאום, חודש לפני שאני חוגגת 47, מגיע (בסך הכל) ספר ומעז מצד אחד לערער אצלי כל כך הרבה דברים, ומנגד לטעת בי אמונה ותקוה שקצת אבדה לי בשנים האחרונות פה.

הספר נער האופניים של אלי עמיר מספר בצורה מושלמת את החוויה של נורי פואד חלאסצ'י, נער עולה חדש מעירק, בתהליכי הקליטה שלו בארץ ישראל של שנות החמישים.

העלילה, ההיסטוריה השזורה, האוטוביגרפיה של אלי עמיר, התיאורים היפים של ישראל של פעם, של ירושלים, של דור שכל כך חסר היום, כל אלו הופכים את הספר לאחת היצירות היפות והחשובות ביותר שקראתי ולספר חובה לכולם! לצברים, לעולים, לאשכנזים, למזרחים… פשוט לכולם!

אני מקנאה במי שעדיין לא קרא את הספר.

The post נער האופניים/ אלי עמיר appeared first on הפולנייה עושה חיים.

בקצרה ובלי ספויילרים: סיפור על משפחה בת 6 נפשות (זוג הורים ו-4 ילדים) שחיים חיי עוני נוראים ועוברים מעיר לעיר ברחבי ארצות הברית הגדולה, כאשר החובות מצטברים או שפשוט קורה משהו שלא יכול להכיל אותם יותר או הם אותו. המשפחה לא מאפיינת משפחות עניות "רגילות". הם אוהבי ספרות, תרבות, אומנות, משכילים מאד ומחזיקים באידיאולוגית חיים מאד ברורה שלי עדיין לא ברור האם היא הסיבה לסגנון החיים אותו הם חיים, או שהיה להם נוח לאמץ אותה לנוכח המציאות הקשה של חייהם. הסיפור מסופר דרך עיניה של ג'אנט, הסופרת, שהיא הבת השנייה במשפחה. ג'אנט מתארת את חיי העוני של הילדים וההורים דרך הקשיים אותם הם חווים במשפחה ומחוצה לה. הכל שזור בתיאור של ארצות הברית של שנות השישים-שמונים, כולל מעט אירועים היסטוריים שקרו בתקופה זו.

הרושם הכי חזק שנותר בי לאחר הקריאה (למעט כעס!) הוא החמלה העצומה שג'אנט גילתה ועדיין מגלה להוריה… הורים מזניחים, מתעללים, מרעיבים… הורים שרואים את טובת עצמם לפני ארבעת ילדיהם שהם בחרו להביא לעולם. ובכל זאת, ג'אנט מצליחה לאורך כל הסיפור המרתק אותו היא מספרת לשכנע אותי שהם אנשים טובים ושהיא אוהבת אותם והם אותה.
אחד המשפטים הכי חזקים (עבורי) מהספר מתואר בעת קניית אוכל. בפעמים הבודדות בהן היה להם כסף לקנות אוכל, אמא שלהם הייתה קונה קופסאות שימורים פגומות (ולא במחיר זול יותר): "כי גם אותן צריך לאהוב". זה משפט שהצליח לטלטל אותי בעת הקריאה, כי הוא מסביר כל כך הרבה דברים אודות האמא. סוג של נפש של ילדה, רגישה, פגועה שלא לגמרי מבינה את מהות האחריות בלהיות אמא, ולא מצליחה (ולא ממקום רע או מתאכזר) למלא את התפקיד הכל כך משמעותי בתוך החיים של ילדיה.
לאורך כל ימי הקריאה חזרתי במחשבותיי לילדות שלי ולזו של ילדיי, קצת פרופורציות לחיים והבנה שהעולם מלא בחוסר צדק הרבה מעבר למה שקורה בצר עולמנו.
ג'אנט אולי חומלת להוריה, אבל אני בשמה כועסת. עליהם ועל שכמותם.
ספר נהדר! כתוב בצורה מרתקת וציורית.

The post טירת הזכוכית/ ג'אנט וולס appeared first on הפולנייה עושה חיים.