אתמול, 10:30 בבוקר: קוראים לה חנה (האנה) כהן. היא ניצולת שואה בת 82. נולדה וגדלה בבודפשט מאז ומתמיד. היה לה אח שעלה לארץ וגר בתל-אביב. היא ביקרה אותו מספר פעמים. היא מדברת עברית ממש טוב. אח שלה נפטר. היא מספרת שהיא לבד בעולם. Stop. הסרט רץ אחורה מהר לאותו היום בשעה 08:30 בבוקר. אנחנו בדירה שלנו מתארגנים ליציאה. מעט מעונן, אבל לא מספיק כדי שנצא מהדירה עם מעילים. ירדנו לרחוב והלכנו לכיוון תחנת הטראמפ, ומצעד לצעד אנחנו מבינים שמזג האוויר היום דורש מעילים. ארז והילדים נשארו בתחנה שממנה היינו צריכים לצאת ליעד הטיול הראשון שלנו לאותו היום (גבעת גלרט) ואני חזרתי למלון דירות שלנו במטרה להביא לכולנו מעילים. בעודי חוזרת עמוסת 6 מעילים לכיוון התחנה אני מבחינה שאישה מבוגרת משוחחת עם ארז. לא העליתי על דעתי שהיא מבינה עברית, ואמרתי לנועה'לה עם חצי חיוך "אני עוזבת אותו לשנייה וכבר מתחילות איתו נשים?!". אבל אף אחד לא שמע את הבדיחה השנונה שלי. כולם, כולל הילדים, הקשיבו למשפטים הקצרים (בעברית) אך הכואבים של האנה כהן:

"קוראים לי האנה. אני בת 82. אני חולה. הפנסיה צריכה להכנס רק עוד שבועיים. אני מתביישת לבקש. אין לי כסף לאכול. אני לבד בעולם. כל מה שתתנו יעזור לי. אני מתביישת".

ארז שאל אותה כמה כסף צריך כדי לחיות כאן חודש בכבוד, היא ענתה והוא נתן. הוא דמע. היא הייתה בהלם! אני כבר מכירה את לב המרגרינה של הטיפוס המחוספס שלי. אמרנו שלום להאנה, איחלנו חג שמח ועלינו לטראמפ.
משהו בי היה לא רגוע וסירב להבין שבזאת תמה עזרתנו לאישה הכי בודדה שפגשתי בחיי. אמרתי לארז שנרד לקחת ממנה פרטים ואולי נעזור לה מהארץ. ארז היה משוכנע שיש עוד הרבה זמן עד שהטראמפ יתחיל לנסוע ולכן הוא ויותם נשארו על הטראמפ ונועה, תמיר, זיו ואני ירדנו לדבר שוב עם האנה בתקווה לקבל ממנה פרטים נוספים. אבל האנה טענה שאין לה מספר טלפון או כתובת קבועה, אין לה אף חבר או חברה שיכולים לשמש כאנשי קשר עבורה. ניסיתי לבקש ממנה מספר זיהוי או כל פרט קיומי אחר, אבל אין לה כל אמצעי קשר קבוע איתו נוכל לתקשר איתה. כפי שאתם מכירים אותנו ואת שגרת הטיולים המצחיקה שלנו… במהלך השיחה עם האנה דלתות הטראמפ נסגרו וארז (ביחד עם הארנק, התיק, הכרטיסים…) נופף לנו לשלום מבעד לחלון. לאחר התאוששות קלה ותאום בווטסאפ עם ארז לגבי המשך המסלול, נפרדנו מהאנה לא לפני שבקשתי לצלם אותה. הרגשתי שאני חייבת הוכחה לכך שהיא באמת קיימת! זה נראה שהיא רוח על פני הכדור שלנו. זה נורא לכתוב את זה, אבל נוכחותה או אי נוכחותה לא תשנה לאף אדם כלום בעולם הזה.
מנקודה זו היום שלנו קיבל משמעות אחרת. היינו ב-2 אנדרטות מצמררות לזכר הנספים בשואה האכזרית שהתחוללה בהונגריה, טפסנו לגבעת גלרט שבפסגתה מתנוסס פסל השחרור משלטון הנאצים, בקרנו בבית הפרלמנט, בבית השטרודל ועשינו שייט על הדנובה היפה.
היינו תיירים מאושרים אבל עם צביטה בלב. היום אשוב לאותו מקום לחפש אותה. אני צריכה עוד הוכחה שהיא קיימת. אני צריכה עוד ניסיון לעזור לה.

15/10/2019-

אמנם עברו יותר משנתיים, אבל הגורל של האנה, והעובדה שלא יכולנו לעזור לה יותר, לא נותן לי מנוח. אני מפרסמת שוב את הסיפור הלא יאומן הזה, ומבקשת מכל מי שמטייל ברחובות בודפשט לפקוח עיניים ולנסות לאתר את האנה כדי שנוכל לעזור לה להבין שהיא לא חייבת להיות לבד.

שיתופים יתקבלו בברכה.

The post קוראים לה חנה, האנה כהן, והיא האדם הכי בודד בעולם! appeared first on הפולנייה עושה חיים.