בקצרה ובלי ספויילרים: סיפור על משפחה בת 6 נפשות (זוג הורים ו-4 ילדים) שחיים חיי עוני נוראים ועוברים מעיר לעיר ברחבי ארצות הברית הגדולה, כאשר החובות מצטברים או שפשוט קורה משהו שלא יכול להכיל אותם יותר או הם אותו. המשפחה לא מאפיינת משפחות עניות "רגילות". הם אוהבי ספרות, תרבות, אומנות, משכילים מאד ומחזיקים באידיאולוגית חיים מאד ברורה שלי עדיין לא ברור האם היא הסיבה לסגנון החיים אותו הם חיים, או שהיה להם נוח לאמץ אותה לנוכח המציאות הקשה של חייהם. הסיפור מסופר דרך עיניה של ג'אנט, הסופרת, שהיא הבת השנייה במשפחה. ג'אנט מתארת את חיי העוני של הילדים וההורים דרך הקשיים אותם הם חווים במשפחה ומחוצה לה. הכל שזור בתיאור של ארצות הברית של שנות השישים-שמונים, כולל מעט אירועים היסטוריים שקרו בתקופה זו.

הרושם הכי חזק שנותר בי לאחר הקריאה (למעט כעס!) הוא החמלה העצומה שג'אנט גילתה ועדיין מגלה להוריה… הורים מזניחים, מתעללים, מרעיבים… הורים שרואים את טובת עצמם לפני ארבעת ילדיהם שהם בחרו להביא לעולם. ובכל זאת, ג'אנט מצליחה לאורך כל הסיפור המרתק אותו היא מספרת לשכנע אותי שהם אנשים טובים ושהיא אוהבת אותם והם אותה.
אחד המשפטים הכי חזקים (עבורי) מהספר מתואר בעת קניית אוכל. בפעמים הבודדות בהן היה להם כסף לקנות אוכל, אמא שלהם הייתה קונה קופסאות שימורים פגומות (ולא במחיר זול יותר): "כי גם אותן צריך לאהוב". זה משפט שהצליח לטלטל אותי בעת הקריאה, כי הוא מסביר כל כך הרבה דברים אודות האמא. סוג של נפש של ילדה, רגישה, פגועה שלא לגמרי מבינה את מהות האחריות בלהיות אמא, ולא מצליחה (ולא ממקום רע או מתאכזר) למלא את התפקיד הכל כך משמעותי בתוך החיים של ילדיה.
לאורך כל ימי הקריאה חזרתי במחשבותיי לילדות שלי ולזו של ילדיי, קצת פרופורציות לחיים והבנה שהעולם מלא בחוסר צדק הרבה מעבר למה שקורה בצר עולמנו.
ג'אנט אולי חומלת להוריה, אבל אני בשמה כועסת. עליהם ועל שכמותם.
ספר נהדר! כתוב בצורה מרתקת וציורית.

The post טירת הזכוכית/ ג'אנט וולס appeared first on הפולנייה עושה חיים.